הטיול לירוקים המרפאים

כבר שבוע אנחנו מוקפים ירוק.

צפון תאילנד הוא ג'ונגל אחד גדול. ובעונה הגשומה אפילו עוד יותר.

כל בוקר המדריך אוסף אותנו מהמלון ויוצאים לדרך.

תוך כמה דקות מתרחקים מהעיר, הסביבה הצבעונית מורידה ווליום ופלטת הצבעים הופכת ירוקה.

גם הצלילים משתנים.

הרעש של הטוסטוסים והמכוניות מתחלף בציוץ ציפורים וצלילים של מים זורמים.

בכל מקום אני רואה ירוק.

כל פעם שאני נמצאת בסביבה צבעונית מונוכרומטית, אני שמה לב להמון גוונים חדשים. פתאום הירוק הכהה הוא גוון מעט אדמדם ונתן לי תחושה של חוזק והירוק דשא היה בו משהו בשרני שנתן לי תחושה של יציבות.

ביקרנו במפלים, נהרות, גייזרים, מעיינות חמים ובעוד הרבה מקומות ירוקים מטריפים, כל אחד יותר מפעים מהקודם…
ואז הגענו לאומגה. Sky line adventure.

ירון והילדים עפים על פעילות כזו. ככל שהיא יותר מאתגרת, ככה הם נהנים יותר. נעמדתי לצידם באומגה הראשונה ורגע לפני שמשלחים אותי להיות תלויה בין שמים לארץ התבוננתי למטה.
אמא'לההההההה.

כשזה מגיע לגבהים אני לא גיבורה גדולה. ממש לא. בדר"כ אני מוותרת. הגוף מסרב לזוז.

אני קולטת שהלב מתחיל לדפוק ואני נכנסת למצב של ניתוק מהסביבה.

איך זה קרה?? אני שואלת את עצמי. איך לא יידעתי את המדריך שיש לי פחד גבהים?? ומה יקרה אם ארצה לחזור באמצע הדרך??

שיחה ערה מתנהלת לי בראש. כל כך ערה שלא שמתי לב ו… הופה נשלחתי לדרך.

שקט.

אני בהלם. לא מעזה להסתכל למטה.

עוצמת עיניים, ממלאת לי את הדמיון בירוק, מחזיקה חזק בשתי ידיים את החבל, מזכירה לעצמי שעוד מעט זה נגמר.
אבל זה נמשך נצח.

פוקחת עיניים ושמחה לגלות שהירוק עדיין איתי. ממלא את כל המרחב שלי.

מסתכלת קדימה ואומרת לעצמי בלב "חופששש".

מתחברת לתחושה הנעימה של החופש להיות אני. לא לעשות שום דבר רק להיות. להחזיק את החבל ולנשום את הירוק.

ברגע אחד משהו בתוכי נרגע.

בזווית העין קולטת ירוק צהבהב. אותו אחד שפגשתי בתחילת הטיול, זה שעורר בי פשטות בריאה. מסתכלת עליו כמה שאני יכולה ובבת אחת הוא מחזיר אותי  להרגשה של הפשטות הבריאה. לידיעה שאני מאובטחת ולא יכולה ליפול. תכלס זה פשוט!

אחריו התמקדתי בירוק טרי של עלים צעירים. ברגע אחד התעוררה בי חיות. תלויה באוויר בגובה מטורף, יודעת שלפני רגע בקושי נשמתי מרוב פחד ופתאום מרגישה התעוררות לחיים. הרגשה נפלאה.

ואז,

בום!
נתקעתי בעץ מצופה ספוג שמרכך את המכה.

המדריך תופס אותי. האומגה הראשונה הסתיימה.

הילדים מאושרים. נרגשים.

הלב שלי דופק בקצב מטורף.

לא מספיקה לעבד את החוויה והופה, נשלחת לאומגה הבאה.

אמאאאאאאאאאא

זה מרגיש הרבה יותר גבוה והרבה יותר ארוך.

אני מתחילה להזיע.
הפחד שוב משתלט. מפחדת ליפול וגם מפחדת להסתכל למטה.
אמאאאאאאא
מחליטה לנסות שוב להרגיש את הכוח של הירוקים. מסתכלת בגובה העיניים על הירוק שנמצא סביבי

והפעם אומרת "חופשששששש" קצת בקול רם. גם ככה אף אחד לא שומע אותי .

מרגישה את החיוך על הפנים.

זה עובד!!! הכוח של הירוקים שוב פועל!
מרגישה בעננים, אוזרת אומץ ומציצה לרגע ממש קטנטן למטה ולצדדים ומצליחה לנשום.

הירוק שומר עלי.

בום.

האומגה השניה הסתיימה.

המדריך שולף אותי מהחבל ומיד ממשיכים.

ואז הגיע השלב המאתגר באמת

בין אומגה לאומגה אני שומעת דיבורים על החלק האחרון שנמשך 900 מטר.

תכלס אני מנסה לא לשמוע.

אבל זה לא ממש מצליח לי.

בעיקר כי הבן הצעיר ממש מתלהב מהנתון הזה.

900 מטר?????
זה נתון שאני לא מצליחה אפילו לעכל. כמעט קילומטר שלם אהיה תלויה בגובה המטורף הזה? לבדי?
מאותו רגע אני מנסה לבדוק איך אני יכולה לפרוש מההרפתקה.

בוחנת את הסביבה ומבינה שאין לאן ללכת. באופן מפתיע אני גם לא שואלת כלום את המדריך.

יחד עם כל הפחד המשתק הזה, יש חלק בתוכי שסומך על הירוקים, נפעם מהתמיכה שהם מעניקים ומתחיל להנות מהסיפור הזה.

אני אומרת בלב תודה לכל הגוונים הירוקים שפגשתי ובאותה הזדמנות גם מריעה לעצמי על הדרך שעשיתי עד כה וממשיכה.
מחייכת חיוך גדול ומסתכלת קדימה על היופי המטריף שעוטף אותי.
עוד אומגה ועוד אחת.

מפה לשם הכבל של ה 900 מטר ניצב לפני.

אחד אחד כולם נשלחים בהתרגשות. הילדים נשכבו באוויר בתנוחת של ציפור עם הפנים למטה ועשו קולות של הנאה והתפעמות. הרגשתי אותם מבסוטים יותר ויותר ככל שהתרחקו.