סשן צבעים עם מפונה מהצפון

בת ים. מלון מפונים. 15:30.

משפחות שפונו מהדרום ומהצפון מתגוררות פה כבר למעלה מחודשיים. מתחילים להרגיש את האינטנסיביות במקום.
כחלק מיוזמה של בית החולים מדיקל קר, הגענו צוות של מטפלים גוף נפש ליום הטיפולים השבועי שלנו במקום.
בעודי מתארגנת אני קולטת בזווית העין תינוק בן שנה זוחל בנחישות לעבר דלת הכניסה. האבא הולך בעקבותיו וחיוך גדול על פניו כשראה את האמא מגיעה.
זו הפעם השנייה שאני פוגשת את המשפחה הזו, משפחה צעירה שפונתה מהצפון.
זוג הורים צעירים ותינוק.
האמא שעובדת בחברה להשכרת רכב בקרית שמונה, עברה כעת לעבוד בסניף המקומי בבת ים.
והאבא לא עובד כרגע. הוא מטפל בתינוק עד שהאמא חוזרת מהעבודה.

זה היה רגע מתוק, רגע הכי קרוב לשגרה בימים הטרופים האלה.
פרסתי את קלפי הצבעים על השולחן והמישפחה המקסימה הזו הופיעה בפתח הדלת.
האבא ניגש אלי ושאל אם יוכל להתנסות בסשן כזה, סשן ריפוי צבעים.
– בשמחה. בוא. שב.
האמא חייכה. – קח את הזמן, אמרה, אני אעשה טיול עם העגלה.
לפני שיצאה מהחדר, פנתה לעברי ואמרה:
– מאז שפגשנו אותך, כבר מספר פעמים הוא רצה לפנות אליך אבל כל פעם היה משהו…..  אני כל כך שמחה שזה קרה עכשיו.

צהוב שמש ממלא את כל הגוף באור

הזמנתי אותו להרים את הגלויה עם הצבע שהכי מושך אותו עכשיו.
הוא הרים גלויה צהובה כמו השמש.

– למה בחרת בצהוב?

… כי צהוב הוא אור ותקווה. אמר בקול מעט חלש. כל מנח הגוף שלו היה מכווץ ומכונס.
המצב הנפשי שלי לא טוב. יש ימים שאני לא יוצא מהחדר. הכל שחור.
הצהוב הזה מזכיר לי את המטפל שלי שלא עזב אותי בימים הממש קשים. ימים שבהם לא יצאתי מהמיטה, לא אכלתי ולא פגשתי אף אחד. המטפל שלי היה נקודה של אור. של תקווה. הוא כל יום דיבר איתי.

– איפה אתה מרגיש את הצהוב בגוף שלך? שאלתי.
הוא ישב כפוף ומסוגר. העיניים עדיין עצומות, שם יד על הלב ואמר:

… פה, בחזה, בלב.

– בזמן שאתה שם יד על הלב, אני מזמינה אותך לקחת נשימה עמוקה לחזה ועם כל נשימה האור הצהוב יגדל.

הוא נושם נשימה עמוקה פעם אחת
נושם עוד פעם
ופתאום, בבת אחת פותח את עיניו ומסתכל עלי.

– מה קרה עכשיו? אני שואלת

…אני מתרגש מזה. יש לי מלא אור צהוב בחזה. לא רק בחזה. בכל הגוף. זה מטורף! אני לא יודע להסביר את זה אבל זה בדיוק כמו התקווה הזאת שהרגשתי כשאותו מטפל ליווה אותי ולא עזב.

– איזה יופי. ככל שתעשה את זה יותר, ככה האור הצהוב יגדל ותוכל להתחבר בקלות לאותה הרגשה של תקווה.

הוא עוצם את עיניו ועושה זאת שוב.
ושוב
ושוב.
כל כמה נשימות הוא עוצר, פוקח עיניים ונפעם מהתחושה הטובה שמציפה אותו. מחייך וממשיך.
התבוננתי על שפת הגוף שלו. עכשיו כבר צורת הישיבה השתנתה… הוא ישב זקוף. בית החזה נפתח והפנים חייכו.

ירוק דשא מחזיר לרגעי הילדות וגולללללללל

חיכיתי שיחזור להיות בקשר עין איתי ושאלתי:
– רוצה להרים עוד צבע?
… כן. אמר ושלף את הירוק.

– למה בחרת בירוק?

… הירוק זה דשא. אמר והניח את כפות הידיים על הברכיים שלו.
אני מרגיש את זה ברגליים.
כשהייתי ילד הייתי חוזר מבית ספר, זורק את התיק ויורד לדשא לשחק כדורגל.
כל יום הייתי על הדשא.
ככה היו החיים שלי.
אני אוהב את זה. זה להרגיש בריא. זה טוב לגוף. זה לשחק עם חברים. לצחוק. לרוץ.
כבר כמה שנים שלא הייתי על הדשא.
ומאז שהגענו הנה למלון, אני גם לא ראיתי דשא.
זה חסר לי.

– אני מזמינה אותך לדמיין שאתה עומד בכניסה למגרש כדורגל גדול, עם דשא ירוק ומטופח.
תסתכל על כל הירוק הזה ואם מרגיש לך מתאים, תתחיל ללכת על הדשא.
הוא מתמסר. עוצם עיניים ואחרי כמה שניות חיוך מרוח לו על כל הפנים.

– מה קורה עכשיו? אני שואלת.

… מישהו משחק שם עם כדור. הוא עונה לי ועיניו עדיין עצומות.

– תסתכל על הכדור. תעקוב אחריו. הוא בועט בכדור אליך. מה אתה עושה?

… אני בועט לו בחזרה. אומר ומחייך.

– יופיייייייי . הוא משחק איתך.
אתה רוצה להמשיך?

… אני ממשיך. נותן נגיחה, בועט בעיטה אחורית, וזה שמשחק איתי בועט לי בחזרה. אני רץ אל הכדור ומתקרב לשער.

– ומה קורה עכשיו?

… אני בועט לשער. גולללללללללללל.

הוא מחייך מאוזן לאוזן. כל הגוף שלו ער. נוכח. משחק שלם מתרחש לו בראש בזמן שאנחנו יושבים אחד מול השני בתוך חדר קטן במלון בבת ים.

… השחקן השני מתקרב אלי, אנחנו נותנים כיף. אני אוסף את הכדור, הוא ממשיך.

– איזה יופי. איזה גול הבקעת. כל הכבוד.

… הייתי רוצה לחזור לדשא.

– אז תחזור.

… אני לא יודע. אני עם התינוק ואישתי עובדת כל יום עד שלוש וחצי.

– אז אולי תנסה לקחת לעצמך חצי שעה ביום, אחרי שאישתך חוזרת מהעבודה, ותלך לחפש דשא בסביבה.

… אני רוצה אבל אני לא יודע.

– יש בך חלק שרוצה. זה אותו ילד קטן שמתגעגע לדשא ולמשחק ולכדורגל…
ויש בך חלק שלא יודע…

… אני מאוד רוצה. אני יודע שהילד הזה היה מאושר. הוא היה ילד בריא. הדשא עזר לזה.

– אתה רוצה לנסות לחפש דשא ולראות מה זה עושה לך?

… כן. אני רוצה.

– תוכל לעשות את זה מחר?

… כן. אני אעשה את זה.
בטח. אני אעשה את זה. אני ממש רוצה.

האדם שפגשתי בהתחלה והאדם שיצא מהמפגש היו שני אנשים שונים. החיות והשמחה שהתעוררו בתוכו היו ניכרים בכל איבר בגוף שלו.